התשוקה של האיטלקים "לדבר ידיים" ידועה ברחבי העולם. אך כפי שהתברר, מחוות רבות סותרות את שפתם של חרשים-אילמים, המשמשים אלפי אנשים במדינה. לפיכך צפויה הממשלה לנסח הצעת חוק המסדירה את המצב הנוכחי.
היכולת "לדבר עם ידיים" האדרת את האיטלקים בכל רחבי העולם, יחד עם פיצה, פסטה ואספרסו. איטלקים משלבים מדי יום דיבור ומחוות לזרם מידע יחיד, בו הידיים ממלאות תפקיד חשוב לא פחות מהשפה. הם עצמם אינם מבינים אפילו את הדו"ח הזה. עם זאת, בעיני זרים, תכונה זו נראית סקרנית מאוד. אם כי עבור חלק זה ייראה מייגע: הבעות הפנים והמחוות המיוחדות שנעשו באיטליה מתנגשות לעתים קרובות עם המחוות הקלאסיות של אנשים חרשים וכבדי שמיעה שאינם מסוגלים להשתמש בקולם בתקשורת.
אדם חסר ניסיון יכול לבלבל בקלות מחוות איטלקיות פשוטות ויומיומיות עם השפה המשמשת אנשים עם בעיות שמיעה. עם זאת, האחרונים מתעקשים להכיר ברמת המדינה בהבדלים ביניהם שפת סימנים איטלקית (Lingua dei segni italiana (Lis)) ומחוות פשוטות. הם מבטיחים כי יש צורך לבסס "שפת סימנים" אשר תהיה בעלת מעמד מיוחד ולא ידמה אותה למחוות המהירות בהן משתמשים האיטלקים ללא כל סיבה.
פרופסור לפסיכולוגיה באוניברסיטת רומא טר, איזבלה פוגגי, מצאה במחקר שלה כי האיטלקים משתמשים בסך הכל 250 תנועות יד שונות.
בראיון ל- BBC היא הסבירה: "אימצנו את שפת הסימנים מיוונים. כשהם הגיעו לדרום איטליה והתיישבו את נאפולי, הם השתמשו בתרגול הזה כדי לדבר ונשארו לא שמעו. באותה עת, שפת הסימנים החלה להוסיף את הדיבור בעל פה."
מחוות אקספרסיביות איטלקיות הפכו נושא לימוד לא רק לאיטלקים עצמם, אלא גם עוררו עניין בחו"ל. 
מה שווה רק מחקר מפורט בנושא, שפורסם לפני זמן לא רב בניו יורק טיימס. הספר הראשון באזור זה היה "הבעות פנים עתיקות של מחוות נפוליטניות", פורסם בשנת 1832 על ידי Canon Andrea de Jorio. בהמשך שימשה החומר ליצירת מילון המחוות משנת 1958.
עם זאת, החברה החירשת-אילמת ספקנית במחקרים כאלה ותוהה איזה תפקיד מילאה שפת הסימנים בהיסטוריה האיטלקית. יתר על כן, מזמן הייתה תנועה הדוגלת באימוץ חוק המכיר בשפת הסימנים האיטלקית. לדוגמה, בשנת 2001, פעילי התנועה מחו במשך יומיים מול בניין הפרלמנט, כך ששפת הסימנים תקבל שוויון זכויות בדיבור בעל פה, וכך אנשים חרשים וכבדי שמיעה יוכלו להשתתף במישור שווה בחברה.
