בגיליון האחרון הלגיות של שני הקונסולים והאוקטביאן שהצטרף אליהם עלו על שביל המלחמה נגד מארק אנתוני, שבתורו מצור על אחד הקושרים והרוצחים של קיסר - דצימוס ברוטוס, שביסס את מעמדו בעיר מוטין והסתכל בעצב על המתרחש.
אם הקונסולים ז'ירטיוס ופנזה חשבו שהאזרח אנתוני הוא מגניב ויודע רק להגיש תקציבי מדינה ולהתאים את האוצר, אז הם טועים באכזריות. בנוסף, מרק היה מאוד בקי בהגנה על זכותו לשחיתות והעשרה בלתי מוגבלת. הקונסול עם שם הסוויטה המפורסמת היה הראשון לממש זאת. לאחר שנכנס ברשלנות למארב שהכין אנתוני בדרך למוטינה, הסתיים פאנזה, כמו גם צבאו.
עם זאת, זה לא השפיע יותר מדי על מאזן הכוחות - "למלכה יש המון", כמו שאמרו המלחים הבריטים, כשהם מלווים ספינה אחרת של האימפריה הבריטית מתחת למים. אז, לרפובליקה הרומית והסנאט היו גם לגיונות בכמות, כפי שגילה אנטוני, שכבר החלו לחגוג את הניצחון - הקונסול גרטיוס ואוקטביאן הגיעו לפתע בעוצמה חדשה.
תחילת החושך הצילה את מארק מתבוסה מוחלטת, אך לא הצליח להציל את התבוסה הסופית. בסוף אפריל, 43 לפני הספירה, כוחות הסנאט ביקרו באנתוני בביקור אורח.שלאחריו הוא נאלץ למהר עד Narbonne Gall עם קומץ ניצולים. הם לא רדפו אחריו מסיבות רבות.
ראשית, הקונסול ז'ירטיוס איכשהו בצורה חוכמה מאוד ונפטר בהצלחה עבור אוקטוויאן במהלך ההתקפה האחרונה שלו, שלאחריה נותר גאי לפקד על הכוחות לבדו. שנית, דים ברוט, מחולל ורעב במהלך המצור, לא היה מסוגל להתמודד עם המרדף וגמר לבדו, ואוקטביאן בעצם לא רצה לעזור איכשהו לאחד הרוצחים של "האב". שלישית, ברומא, לאחר שהאזנה לחדשות, היכה בכיף ובמסיבות משתוללות ובסופו של דבר היכה את אנתוני. ובאותו זמן על אוקטביאן - המור עשה את שלו, המור כל הכבוד, תן לו לקחת פשטידה מהמדף ולא יבריק עוד.
לבקשתם של גיא וסיקרו להפוך אותם לקונסולים, מאחר והעבר עזב את המירוץ כל כך מהר, המועצה סירבה. האחד, הם אומרים, צעיר ומנומר עדיין (כאילו לפני שנה לא הוענקה לאוקטביאן כל מיני פוסטים, ירקו על הגיל שנקבע להם), והשני משפיע יותר מדי. אבל בנו של קיסר זכה לשבחים על פיתרון הבעיה והעניק לו ביוץ עומד - סוג של ניצחון תחתון. ניצחון מלא עבר לדים ברוטוס, שישב במצחונות במצור במשך כמה חודשים.
מתוסכל בגלל הרוח והאי־המצב של הסנטורים הדומים, אוקטביאן החל להראות את מורת רוחו. ראשית, בזהירות, באופן דיפלומטי, גשש הזדמנויות פוליטיות אלטרנטיביות, למשל, על ידי שחרורו של חייליו של אנתוני שנלכד אליו בנרבון גול. ואז, כשהוא צופה עגמומי בסנאט בכיף וריקוד, מבטל את כל החוקים שהועברו לפני כן מארק, והעלה את רוצחי קיסר, הוא לא הפריע לתגבורת שהשאירה את איטליה לאנתוני, וסירב לחלוטין לתקשר עם הדודים הניצחון דים ברוטוס.
הוא, בינתיים, מאיר מאושר, חזר למלחמה ונינוח, התפוגג בתפארת ובכבוד, צעד לצדה כדי לסיים את אנתוני, שהיה שבור, אומלל ונבזז בגאליה שלו.
המציאות לא התנגשה מעט עם תקוותיו של ברוטוס. בזכות אוקטביאן שפנה בזמן, מארק קיבל לרשותו 8 לגיונות. עם כוחות דומים הוא הצליח לפתוח בדיאלוג פעיל עם מושל גאול, לפידוס. ראשית, הוא רצה באי רצון לקיים את צו הסנאט, אשר קבע את הצורך בחיסול מהיר של המורד, אולם עלייתו הבלתי צפויה של אנתוני, כוחו המיומן המיומן והאינטרסים המשותפים (רבים לא אהבו את הקושרים והחברו העליז מהסנאט) עשו את שלהם - תחילה בצד של מארק, בתור התומך הפשוט ביותר של קיסר ההרוג, חיילים רגילים החלו לחצות, ואז לפידוס עצמו עם עוד 7 לגיונות.
לנצח על הכוחות הנותרים שנמצאו באזור זה היה כבר עניין של טכנולוגיה עבור אנתוני. כפי שאמרנו קודם, לא רק מעילות ותחבולות כסף התפרסמו בזכות בעל "ראוי" זה, אלא גם מיומנות שימושית לצאת משריטות שונות בעזרת ערמומיות ושפה מושעה היטב.
כשהגיע ניצחון איטי לאנתוני, הלסת שלו צנחה כמעט עד היסוד. במקום כמה מאות חסרונות, שאותם הוא עתיד לנסוע במפורסם סביב מרחבי גאול, דצימוס ברוטוס נפגשו 23 (עשרים ושלוש!) לגיונות שנאספו תוך שבועיים בלבד. כמעט שיא עולם, אתה צריך לתת למארק אנתוני את המגיע לו.
משוגע ממה שראה, הוא אגרף את הבלמים וניסה לחתוך את ההילוך האחורי, אך לא הספיק זמן - כאשר נסוג בהוראתו של מארק, הוא נכרת על ידי הגאלים המקומיים.
כעת, בין צבא הענק של אנתוני, שנפגע מרומא, לבין הסנאט, שהמשיך בהתקוממות החקיקה שלו, היה רק אוקטביאן, שהביט בזעם על המתרחש בבירה.
האבות המקומיים, שמחו (כידוע, בטרם עת) להשמיד את אויביהם, החלו לבטל את כל הוראותיו של אנתוני, כולל אלה שמטרתן להגדיל את נאמנותם של ותיקים ולגיונרים - חלוקת אדמות, כסף ושאר לחמניות טעימות למגיני ארץ האב. אלה, כולל אלה בצבא אוקטביאן, החלו להתמרמר ולשאול שאלות חדשות לא נוחות לגיא יוליוס.
השאלה הקודמת הייתה: "תגיד, אחלה, למה אנחנו הולכים למלחמה נגד החבר הנשק האחרון של אביך ונגן על הג'וזל שדקר אותו באופן אישי בסכין?" וזה האופייני, איש לא הסיר את הנושא מסדר היום. כעת נוספו בעיות חומריות לבעיות מוסריות - ותמיד היו חשובות יותר בכל מקום.
במצב כזה היורש הצעיר של הדיקטטור לא יכול היה לנהל קרב סופי חסר תקווה נגד העדר המאוחד של אנתוני ולפידוס. למות ולהגן על סנאטורים כפוי טובה? לא תודה.
בתחילת הקיץ של 43, אוקטביאן התקשרה בחוזה מועיל הדדית עם מארק. בבירה, חשבו באיחור, התעקשה קיקרו.
ואילו מחשבות ומתח יובילו, נספר בהמשך.
היסטוריה כיף במיוחד עבור איטליה בשבילי.
