בזכות הסרט פאולו סורנטינו, איטליה שוב זכתה באוסקר. זה לא קרה כבר חמש עשרה שנים, מאז ימי "החיים יפים" מאת רוברט בניני. במאי "היופי הגדול" ("לה גרנד בלז'זה") הודה לפליני, סקורסזה ומראדונה: "הם היו מקור ההשראה שלי"
"החיים יפים" זכה באוסקר לסרט הטוב ביותר בשפה זרה. איטליה מזה 15 שנה, מאז 1999, לא זכתה בפסלון מוזהב. אבל הפעם, התמונה האיטלקית עלתה על יריבים רציניים: היא התנגדה על ידי דרמה בלגית מעגל פתוח (אלבמה מונרו) פליקס ואן גרונגין ודנית "ציד" תומאס ווינטנברג (תומאס וינטנברג). בטקס ההצגה עלה לבמה הבמאי פאולו סורנטינו, הנרגש באופן ניכר, עם הדמות הראשית של הסרט, טוני סרוויו והמפיק ניקולה ג'וליאנו:
"תודה לטוני ולניקולה, אני מודה גם לכל השחקנים והמפיקים. אני אסיר תודה לאנשים שהעניקו לי השראה לסרט הזה: ראשים מדברים, פדריקו פליני, מרטין סקורסזה, דייגו ארמנדו מראדונה. כולם לימדו אותי שיעור כיצד ליצור מראה אמיתי. אחרי הכל, זה זה הבסיס לקולנוע. בזכות נאפולי ורומא, והיופי האישי האישי שלי, דניאלה ושני ילדינו. אני מאוד נרגש, הניצחון הזה די לא צפוי עבורי. סרטים אחרים גם הם חזקים, ואני מאוד שמח עכשיו. "
התלהבות הבמאי שותפה גם לרשתות החברתיות האיטלקיות, ממש משוגעות וחגגו את הניצחון.
ואז נזכר סורנטינו בקולנוע האיטלקי:
"אני מקווה שהסרט הזה והניצחון הזה יפתחו את הדלת לקולנוע האיטלקי לשוק הקולנוע הבינלאומי."
הבמאי ציין כי לאחר ניצחון כזה הוא מרגיש אחריות מסוימת, מכיוון שהוא מייצג כעת את כל הקולנוע האיטלקי על הבמה העולמית.
"בימים האחרונים חוויתי רגשות עזים, מדמיינת כמה אנשים דנים בסרט שלי ורוצים לנצח אותו. וההבנה של זה הפעילה עלי לחץ. לא היה לי קל לשרוד את התקופה הזו, אבל עכשיו אני שמחה. לא קל לתאר את הרגשות שמציפים אותי עכשיו."
באשר למוזיקה, מרכיב חשוב בסרט, תיאר אותו סורנטינו כך: "זהו סוג של שזירת מלודיות כנסיות וחילוניות. מכיוון שרומא היא עיר שמשלבת בין הדתיים והחילונים, הכנסייה הקתולית והחיים החילוניים של העיר מחוץ לוותיקן. מוסיקה בה הסרט משקף זאת. "
אגב, לפני האוסקר, הסרט על העיתונאי ג'פ גמבארדלה (גיבורו של טוני סרוויו), שצופה במנותק בחיי רומא הרוויה, המשעממת והבלתי מוסרית, הצליח לאסוף פרסים רבים בפסטיבלי קולנוע אחרים: גלובוס הזהב, האקדמיה הבריטית, האקדמיה האירופית לקולנוע.
