מאות ילידי בנגלדש, העובדים במפעלי טקסטיל בסנט'אנטימו שליד נאפולי, דורשים לקבל מעמד עבדים, מתוך אמונה שרק בדרך זו יוכלו לעזוב את המעביד. לטענתם, בעלי מפעלים מאלצים את פקודיהם לעבוד כמעט במשך כל היום, תוך שהם משלמים להם לא יותר מ- 250 יורו לחודש.
מהגרים, שרבים מהם לא חוקיים באיטליה, טוענים כי מעסיקים לקחו מהם את הדרכונים שלהם, ובכך אילצו אותם לעבוד 12 שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע. תושבי בנגלדש כבר פנו לעזרה לעמותה ב -3 בפברואר, המגנה על זכויות המהגרים באיטליה. נציגי הארגון אמרו לכתבים כי הם כבר הגישו עתירה להכרה בעובדי מפעל סנט'נטימו כעבדים.
ארגון העבודה הבינלאומי (ILO) מגדיר את העבדות כ"כל סוג של עבודה או שירות שביצועיו מוטלים בניגוד לרצונם של עובדים באמצעות איומים או עונשים. "
ILO הצהיר בעבר כי הגדרה זו נופלת תחת מעל 20 מיליון עובדים תחומי פעילות ושירותים שונים.
על פי הפרסום Corriere della Sera, באוקטובר 2013 חוזר ממשרד העבודה והמדיניות החברתית הצביע על כך שהקצאת מכסות חדשות לעבודה זרה בשוק העבודה אינה צפויה בעתיד הקרוב. במהלך חמש השנים האחרונות, שבמהלכן צנחה איטליה למשבר כלכלי, מספר המהגרים המובטלים במדינה גדל בכ -220 אלף והסתכם ב -383 אלף זרים, שזה שווה ערך ל -14% מכלל המובטלים.
למרות המצב הרעוע באיטליה, מספר העובדים הזרים המועסקים במסגרת חוזים רגילים עלה ל -2.3 מיליון (בשנת 2008 מספרם היה 1.75 מיליון עובדים).
באשר לאינדיקטורים הכלליים לאיחוד האירופי, שיעור האבטלה בקרב העולים בשנה שעברה הסתכם ביותר מ 17- אחוזים (עלה על אותו מדד בקרב האיטלקים). לאחר שהמדינה נתקעה במשבר, לא כל הזרים איבדו את מקום עבודתם. המזל הגדול ביותר היה העובדים בענף השירותים המקומיים, ואילו העובדים לשעבר בענף התעשייה נותרו ללא מקור הכנסה קבוע.
כיום, יותר מ- 9 אחוזים מהמפעלים הפרטיים באיטליה מגיעים ממדינות שאינן האיחוד האירופי. למרות העובדה שמספר החברות הללו גדל, רובן נותרות מרוכזות בתחומי פעילות מסוימים, ובמיוחד הדבר תקף לזרים. על פי דברי קוריירה דלה סרה, בשנת 2012 כמעט מחצית מהעובדים הזרים ביצעו משימות שלא עמדו בכישוריהם הגבוהים.
השכר הממוצע של מהגרים ממדינות אחרות שחיו באיטליה הסתכם ב -330 יורו פחות משכרם של האיטלקים (968 יורו מול 1304 יורו), למרות העובדה שלפני המשבר ההפרש הזה היה 226 יורו בלבד.
באופן מפתיע, קורייר דלה סרה גילתה שבשנת 2012 היה קל יחסית לעולים לחתום על חוזה באופן שוטף, בניגוד לאיטלקים (39 אחוז לעומת 17).
