בגיליון האחרון תיארנו כיצד המצב התגבר בהתמדה לזוהר לבן בוהק, וכל האנשים המעוניינים (והיו שם כל כך הרבה כאלה!) השתתפו בהתקהלות של כוחות. בנוסף לקיקרו שהחליט לבלוט את זוועות חלוקת הכוח במדינה.
כחלק מהעלייה במספר היחידות נסעה אוקטביאן לדרום איטליה, שם התיישבו ותיקי הקמפיין של קיסר והלגיונרים הנוכחיים, שמסיבה כלשהי לא רומסים את החול בלוב או בפרתיה הרחוקה. הלוחמים לא היו להוטים להשתלב ברגע זה בסכסוך נוסף, ואפילו נגד אנתוני, בעל ברית ידוע של הדיקטטור המנוח ובסך הכל מפקד טוב, אבל הפיקחות האוקטבית בטיפול בטיעונים עשתה את העבודה. אחרי שהבטיח לכולם הרבה כסף, תהילה ונקמה לרוצחי "אבי האומה" המוערץ וכמעט שלא אמר שהוא יצטרך להרוג את מארק, גיא הצליח להשיג כמה אלפי תומכים - כך שלא היה מה לחזור לרומא.
עם זאת, בבירה הייתה תקלה קטנה. הפוליטיקאי הצעיר נאלץ להכריז באופן ווילי-אפסי על מטרת הקמפיין שלו בכדי לנצח על מי שעיצבן את אנתוני עמוקות - ברומא הם היו בסדר ובקרב המעמד האצילי - אך חלק מהחיילים המגויסים לא הבינו זאת יותר. עם זאת, גיא לא עזב הרבה - הוא הבטיח כמויות מרוממות מאוד, ורוב החיילים נשארו איתו. אולם הסנאטורים לא העזו להכריז על מארק באופן כה כה על אויבו של הרפובליקה - אחרי הכל, אדם משמעותי ומסוכן. ואוקטביאן, שלא עבר את כל ההליכים והפורמליות המשפטיות, הוא באמת מישהו, גם אם פופולרי.
לאחר שהסיק לעצמו מסקנות לעתיד, עזב גיא את העיר וחנה באארצו שבצפון, תוך כדי שהוא שלח בסתר אנשים מאומנים במיוחד למחנה של אנתוני, שבדיוק צעד לצעיר לרומא מתוך רעיון לבטא את כל מה שהוא חושב על כמה סטארט-אפים חצופים, הנשלטים על ידי כל מיני רמקולים בעמדה אזרחית פעילה מדי.
לאחר שהגיע לעיר, מארק, טרם הגיע לסנאט עם הצעה חדשה של הצעות רווחיות (לעצמו), קיבל בשבילו חדשות עצובות - הלגיון של מאדים עזב את הגשתו ומיהר לזרועותיו של האוקטביאן הנדיב. יחסי הכוחות החלו להשתנות.
מארק הפצוע פיתח פעילות נמרצת, מנסה להכיר בגיא בתחבולות כאלה כאויב העם, אך חברי הפרלמנט לא גילו התלהבות רבה ובדרך כלל סברו כי עדיף שהמכובדים כבר יעשו שלום, ולא יסדרו סערה נוספת באיטליה הסובלת שנים. בזמן שהפוליטיקאי הממורמר דפק את סנדליו על הבמה, הבשורה הבאה הגיעה מהכוחות - לגיון הרביעי, לאחר שהאזין לאחים בסיפורי נשק על חיים מספקים, ירק באחדות לכיוון המפקד לשעבר והלך בדרך המוכה כבר לאוקטביאן.
השהייה ברומא הפכה למסוכנת. אם גיא היה תומך באותן החלטות כמו מארק, האחרון היה מעשן מביתו שלו, ובמקביל מצית נכסים שלא ניתן לגנוב, ואנתוני הבין זאת בצורה מושלמת. הוא סקר את האשמה במהירות על האוקטביאן ופטפט במהירות ובאנרגיות את הסנאט כדי לחלק מחדש את הפרובינציות, סחט את הגאליה הטעימה והמזינה עוד יותר ואז המזל סוף סוף חייך אליו.
דים ברוטוס, אחד ממזמי הקושרים והרוצחים של קיסר, שקודם לכן קיבלו את דרגת המשנה למלך קרוב לגאליה מהדיקטטור, לא התכוון למסור את השטח, כפי שהודיע הסנאט. מארק הבין שזו מתנת גורל. המורד נמצא! בלי תירוץ מתקבל על הדעת, לעזוב את הבירה עם החיילים זה מביש, ולא להשאיר - זה מפחיד, זו הסיבה שכל הלגיונרים יעברו לאוקטביאן, אשר אם לשפוט על פי ההבטחות, חפר את מדינת קרוזוס ואת הכספת של סקרוג מקוקוק ביחד.
אנתוני רץ בשמחה לעיר מוטין, לעשן את דצימוס ברוטוס, ואוקטביאן התקרב למקום הפנוי ברומא, תוך שהוא משחרר בזהירות את סיקרו מהדאצ'ה כתותחנים כבדים בנוגע לרטוריקה. זה עזר. הסנאט, המום במידה מסוימת מפעילותו של אנתוני, בכל זאת הרים את עצמו והביא פיתרון לבעיה עם האבות המלהיב - הם שלחו לו הצעה לסגת את הכוחות בחזרה, אך לא יותר מ- 200 מיילים קרוב יותר לרומא. שוב, לא ניתן היה להכריז על מארק כאויבת המולדת, למרות אפילו סיקרו, ששרף אנשים בכוח מערכת שרתית נפוצה כבדה עם פועל. אך בזכותו, תוך עקיפת כל החוקים והמסורות, הוענק אוקטביאן לדרגת נביא, הזכות לחיילים פיקודיים ונכלל בסנאט.
מארק, בינתיים, ענה והציע להחליף את גאליה - הם אומרים שהוא מסכים לחוק מרוחק יותר, ולתת לשכנה, אם כן, לקחת אותה, אבל יש לאשר את כל החוקים שהוא אימץ בדיוק כפי שכתב אותם.
הקונסולים שנבחרו לאחרונה גאוס וויבי פנסה ואול גירטיוס, הבינו את המתרחש, אספו צבא, ובמקביל שכנעו את אוקטביאן לחלוק את חייליו בתמורה לפטרונות עתידית בכל העניינים. הסנאט המעצבן שלח שגרירות נוספת למארק עם תנאים שונים של הסכם השלום, אך אנתוני, שגם הוא לא היה במצב רוח טוב, ענה והיה מכוער לחלוטין, תוך שהוא מפרט בפירוט היכן ראה את כל חברי הפרלמנט ומה עשה עימם ועם קרוביהם. בינתיים, בזמן שהשגרירים שוטטו הלוך ושוב בדרכים הרומאיות הטובות, כבר החלו עימותים קלים בצפון הבירה בין יחידות היורש של קיסר ואנתוני.
לאחר שהכירו את דעתם הרחוקה מהמחמיאה לעצמם, התרגזו השלטונות הרומאים, ביטלו את כל ההוראות שניתנו לפני כן על ידי אנתוני, כינו את מעשיו למרד נגד הרשויות הלגיטימיות, ועדיין נתנו לקונסול את המשך הדרך - קדימה, הם אומרים, ללמד את החכם נימוס.
אז הלגיות הלכו ללגיונות. מלחמת האזרחים הבאה ברומא, שנקראה לימים מוטינסקי, החלה רשמית.
ואיך זה ייגמר, נלמד בגיליון הבא.
היסטוריה כיף במיוחד עבור איטליה בשבילי.
