כשהגעתי לראשונה לאיטליה, ישבתי באחד מבתי הקפה הנעימים בטיילת רימיני ולא ידעתי לבקש כוס קפה. המלצרית הברונטית הדקיקה הסתכלה עליי בצורה נוקבת זמן רב, חייכה ואז ניגשה ושאלה "קפה"?
כן, מאוד רציתי קפה! בוער, ריחני, מעט מריר ומשאיר טעם לוואי נעים. וזה יהיה נהדר, הניחו בצד את התפריט האיטלקי, חייכו אליה ואמרו: "Si! Vorrei ordinare una tazza di caffè!" או סתם "קפוצ'ינו, לכל טוב!" במקום זאת, הייתי צריך פשוט להצביע על קו המשקאות והקינוחים המוצעים של התפריט ולשיר לעצמי שיר מוכר מילדות.
רק כמה חודשים אחר כך, כשחזרתי הביתה מבית קפה במוסקבה בגשם סתיו סוער, תפסתי את עצמי חושב שאני יודע כמה מילים איטלקיות במשך זמן רב. והמצב הלא נוח הזה עבורי עם חוסר ידע בשפה האיטלקית עלול להפוך לבדיחה, לתת לי שיר למלצרית. היא הייתה מבינה אותי בוודאות.
למען האמת, כולנו מדברים מעט איטלקית, ומאז הילדות. לבדוק משפט אחד בלבד? ואז אל תגידו שמעולם לא קראתם את הסיפור לפני השינה!
"עידן Cipollino figlio di Cipollone e avava sette fratelli: Cipolletto, Cipollotto, Cipolluccio e così di seguito, tutti nomi adatti ad una famiglia di cipolle"
"אני צ'יפולינו עליז, גדלתי באיטליה. איפה שהבשלו תפוזים, לימונים וזיתים ..." זוכר?
איטלקית היא בלתי אפשרית בלי היסטוריה! הוא נמצא בכל מקום: במזרקות רומאיות ובגונדולות הוונציאניות, בחצר ורונה של יוליה ובבניין לכאורה הפשוט של לה סקאלה, מילאנו. לעיירה הקטנה אומניה היסטוריה משלה. זה היה כאן, בצפון איטליה, על שפת אגם ד'אורטה קטן, לפני למעלה מ- 90 שנה, נולד הילד ג'אני, מחבר סיפור סיפורו של ילד הבצל וחבריו, פירות וירקות. אגב, דרך נהדרת לתרגל את השמות.
מתאמנים בזה? בצל - ציפולה, לימון - לימונה, עגבנייה - פומודורו, תות בר - פרוליטה, תפוח אדמה - פטטה, גזר - קרוטה, פלפל - פפרון, מנדרינה - מנדרינו, בננה - בננה.
השפה האיטלקית טובה ומובנת לנו בעובדה שמילים רבות נקראות כפי שנכתבות. אנו מדגישים את ההברה הלפני אחרונה ומתחילים לדבר איטלקית.
בעקבות צ'יפולינו, אנו נזכרים בדמות איטלקית אחרת. לא, לא פינוקיו, אלא הילד פינוקיו. מחברו, קרלו לורנציני (באיטלקית: קרלו לורנציני), נולד בפירנצה בשנת 1826. לאחר 30 שנה, הסופר שינה את שמו האמיתי לשם בדוי קולודי (itl. קולודי) לכבוד שמו של כפר קטן בו נולדה אמו. סיפורו של ילד העץ נקרא "Le avventure di Pinocchio. Storia d'un burattino". "פינוקיו" מאיטלקית מתורגם כ"בובה ".
גם לצ'יפולינו וגם לפינצ'יו גורלות דומים: שתיהן גדלו במשפחות גדולות שלא טרחו להמציא לעצמן שמות. חבר של עובד העצים שנסר את פינוקיו סיפר את הסיפור הבא: "פעם הכרתי את כל משפחת פינוקוקה: שם אבי היה פינוקיו, אמי הייתה פינוקיה, הילדים היו פינוקיו וכולם הרגישו נהדר."
כידוע מהגרסה הרוסית לסיפור, פינוקיו היה סקרן מאוד ופעם אחת פילח את הקדרה שצוירה על בד עם אפו הארוך. מאוד רציתי לאכול.
אגב, למחרת, אחרי ההיסטוריה הלא כל כך מוצלחת שלי להזמנת קפה, הלכתי לחוף בבוקר. ממש מעבר לבית הקפה ההוא. בעל המפעל רץ לפגוש אותי. חיוך רחב זרק על פניו. הוא נגע בקצות אצבעות כתפי, הביט בעיניי ואמר בשקט, "צ'יו!" על השולחן, במיוחד בשבילי, כבר היה כוס קפה חם.
"צ'יאו!" אמרו האיטלקים ואמרו שלום. "צ'יו!" הם אומרים שלום לשלום עד הפגישה הבאה בקרוב. ובזה, נראה לי, יש קסם מיוחד.
